ונעבור לפינתנו המשעממת (אך מעשירה) בנושא: "היסטוריה של מגזיני אופנה..."
מגזין האופנה הראשון פורסם בשנת 1672. שמו היה: Mercure Galant. השם מתייחס לאל מרקורי- שליח האלים. השם ניתן למגזין כיוון שהוא היה שליח החיים הטובים, חיי התרבות והאריסטוקרטיה! בימים ההם האופנה הוכתבה ע"י מלכים ומלכות ומידי חודש היה נשלח גיליון ובו ציורים ודיוקנאות של אנשי המלוכה בבגדיהם היוקרתיים. כך אנשים סביב העולם יכלו לדעת מה מתרחש בבירת האופנה דאז, פריז. המגזין הוקם ע"י Jean Donneau De vise. המגזין, בנוסף להיותו מפיץ הבשורה האפנתית היה מכיל גם פואמות קצרות, קטעי רכילות (מי התחתן בחצרות במלוכה), ביקורות על תאטרון, שירה, וכו'.
הפצת המגזין פסקה בשנת 1674, אך התחדשה בשנת 1677 על בסיס חודשי ובשמו החדש Nouveau Mercure Galant- כלומר, מרקורי גאלאנט החדש. המגזין דיווח לארצות חוץ ולפרובינציות בצרפת על עולם האופנה, על מסחר בדברי מותרות ועל גינוני טקס בחצרו של לואי הארבע עשר, מלך צרפת."מרקור גאלאנט" זכה בהצלחה פיננסית והפך בעבור המנויים מן הפרובינציות לסמכות בלתי מעורערת בענייני ספרות וחדשות מחצר המלכות ומן החברה הגבוהה. הוא המשיך להופיע בתקופת המהפכה הצרפתית בשם "מרקור פראנסז". ב-1811 נסגר בפקודת נפוליאון הראשון אך הופיע מחדש ב-1815 ונסגר שוב ב1825.
בתמונה, הוצאתו הראשונה של המגזין משנת 1672:
מגזין אופנה נוסף אשר זכה להצלחה רבה אך הופיע שנים רבות לאחר מכן היה La Gazette Du Bon Ton. המגזין הוקם בשנת 1912 על ידי Lucien Vogel. המגזין סיקר את ההתפתחויות התחום האופנה, אורח חיים ויופי. המגזין שאף לדמות לעצמו אופי אליטיסטי על מנת להבדיל עצמו ממגזינים מתחרים באותה העת. נוסף על כל, מחיר למנוי שנתי עלה כ425$ במחירים בני זמננו, מחיר מופקר לעומת מגזינים אחרים. כמו כן, המגזין חתם על הסכם מיוחד בו מתארחים בתי האופנה הכי מוברחים של פריז ואף לא מעצב אחר. ביניהם, בית האופנה הנודע של Poiret. פירוש השם Bon Ton הוא "טעם טוב", כלומר, מי שרוכש את המגזין הינו בעל טעם טוב, או לפחות מגדיר עצמו כך. בכל הוצאה של המגזין הופיעו כעשרה עמודים מרכזיים בהם ציורים של בגדי המעצבים הגדולים, בסגנון הארט-דקו.
שער המגזין, שנת 1920
שמלה בעיצובה של Jean Paquin משנת 1914
והגענו לחלק המעט יותר מעניין והמעט יותר מוכר לחלקינו. תחילה, החומר היבש:
ווג (Vogue) הוא ירחון אופנה, עיצוב וסגנון חיים משפיע ונחשב היוצא לאור בארצות הברית ומופץ בעשרים ואחת מדינות. ביניהן: אוסטרליה, ברזיל, צרפת, רוסיה, קוריאה וכו', הגיליון הראשון שלו יצא ב-1892, וכיום הוא מופץ ביותר ממיליון עותקים.
השער הראשון של ווג, שנת 1892
הווג היה בין הפרסומים שהעלה את תופעת דוגמניות העל, ועליו כמו על כל תעשיית האופנה מועברת ביקורת כמחשיבים את המראה החיצוני והרווחה החומרית יתר על המידה. אני באופן אישי חושבת שביקורת זו מעט מחמירה. נכון שרוב המגזין עוסק ביופי לא מתפשר וכמעט בלתי ניתן להשגה אך, אנו צריכים לדעת מה לקחת מזה. אם במגזין כתוב שהדבר החם הבא הוא אודם בצבע כחול, האם זה אומר שאני בתור קוראת המגזין חייבת לשים אודם בצבע שכזה? ממש לא! המגזין מטרתו לבדר אותנו, הוא מעביר לנו תכנים אשר מידת הרצינות שאנו מייחסים לה תלויה אך ורק בנו. קריאת המגזין אינה מחייבת אותך להידמות לדוגמניות אשר מציפות את הפרסומות ואינה מחייבת אותך לקנות את התיקים והנעליים המפורסמים בו. לכן, אני רואה במגזינים אלה את האסקפיזם המושלם כיוון שאני משווה אותם לספר טוב- הם מעוררים בי השראה ולוקחים אותי לעולם דמיוני אשר רחוק מהמציאות אותה אני חיה. התכנים במגזין כמעט אשלייתיים ואנו חייבים לזכור זאת. הדוגמניות שמופיעות בו אשר מכתיבות את אידיאל היופי מעוררות השראה אך אינן מאיימות עליך בשום צורה להדמות להן. הגיון בריא הוא כל מה שצריך על מנת להסתכל על מגזינים אלה באור חיובי ולייחס להם חשיבות בידורית- כמו שיר טוב, או ספר מרתק.
הווג ידוע בעיקר כעוסק באופנה עילית, אך הוא מפרסם גם מאמרים על אמנות, תרבות, פוליטיקה והגות.
בשנות ה-60 העורכת הראשית של המגזין הייתה Diana Vreeland, היא הפנתה את קהל היעד של המגזין לקהל הצעיר ובני "מהפיכת המיניות" של עשור זה. בשנת 1973 נכנסה לתפקידה Grace Mirabella אשר ביצעה שינויים מרחיקי לכת הן מבחינה עיצובית והן מבחינת העריכה, כל זאת על מנת להתאים את הירחון לשינויים המתרחשים בחברה באותה העת. אולם, העורכת המוצלחת ביותר, הידועה ביותר והאישה אשר חוללה שינויים מהפכניים בירחון זה היא האישה והאגדה Anna Wintour.
זאת היא בתמונה- במראה הכי מוכר שלה, ה"Bob" (תספורתה הקצרה) ומשקפי השמש בסגנון Jackie-o.
מאז שנת 1988 ווינטור עושה כל שביכלותה על מנת להשאיר את הירחון מדורג במקום הראשון. בכדי לעשות זאת, ווינטור אימצה גישה מעט יותר "אנושית" אשר דוגלת בכך שאופנה צריכה לפנות לרוב רבדי החברה ובכך היא מציעה אלטרנטיבות זולות יותר לבגדי המעצבים היוקרתיים וחושפת בפנינו את האופציות המעט יותר נגישה לעולם היוקרתי של האופנה. הדוגמא הכי טובה לכך היא שעל שער הגיליון הראשון אשר פורסם תחת ניצוחה של ווינטור, הופיעה הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו כאשר היא לובשת מכנסי ג'ינס קרועים של ליוויס (דבר אשר נחשב בזמנו כטבו) ויחד איתם, באופן מעט סותר, היא לבשה סוודר של המעצב Christian Lacroix.
כך היא הצליחה להעביר את המסר שלה אשר אומר שאופנה יכולה להיות כל דבר אשר נותן לנו את האופציה לבטא את עצמינו, בין אם זה בגד יוקרתי של מעצב-על או לחילופין מכנסי ג'ינס קרועים העולים מעט מאוד כסף. בנוסף, עם יציאת שער זה ווינטור החלה להכתיב טרנד חדש אשר קבע כי אין זה פסול להראות דוגמנית בצילום שהוא לאו דווקא תקריב של פנים בלבד (ללא גוף).
אז זהו לבינתיים יקיריי, היה מעט ארוך אבל אתם חייבים להסכים שהיה מעניין, לא?
בהמשך...טיזרים על המפלצת האופנתית בשם ווג ובנוסף אספר על המגזינים האהובים עליי במיוחד!
וזה ביתה:
היא טוענת שהיא אספנית כפייתית של מגזינים, האהובים עליה- The Gentlewoman, Mark magazine, Lula, Love כולם דרך אגב, מונחים ממש כאן על מיטתה. (שימו לב לטפט של הפלמינגו...מדהים!!!)
בדיוק כפי שהיא אוספת מגזינים כך היא גם בתחום התקליטים- היא מודה שהיא שופטת לפי העטיפה וקונה תקליט רק אם העטיפה יפה בעיניה.
אז מה אתם אומרים?
