אז כן...שוב החלפתי לקוחה , אבל הפעם היא כאן בכדי להישאר. קבלו אותה!
ANNA DELLO RUSSO
האישה והאגדה...
העורכת הראשית והיועצת הקריאטיבית של ווג היפני, רוסו עובדת בעולם המגזינים כבר מעל 18 שנים. היא מתגוררת במילאנו, איטליה ובעלת 2 דירות מפוארות בעיר. למה 2 דירות אתם שואלים? ובכן, אענה לכם...האחת לצורך מחייה והשנייה לצורך איחסון בגדיה הרבים, כמובן! דלו דוסו היא אספנית של קוטור ואופנה בכלל. היא אינה לובשת את אותו הבגד פעמיים ונוהגת ללבוש בגדים אשר ירדו ממסלולי שבוע האופנה רק כמה ימים קודם לכן. כמו כן, היא מקפידה ללבוש את הבגד באותה הצורה שבה הוא התהלך על המסלול, כולל האקססוריז.
הרבה דברים נאמרו על דלו רוסו אך, האיש שכינה אותה בצורה המדוייקת ביותר הוא הלמוט ניוטון, צלם האופנה הידוע לשמצה, אשר כינה אותה "Fashion Maniac".
לדלו רוסו מעל 4,000 זוגות נעליים!!!
היא זכתה לפירסומה הרב בעיקר בשל הופעתה החוזרת ונישנית בבלוגים של אופנת רחוב, כאשר ה-Sartorialistו-Jack&Jill הם הבלוגים בהם היא מצולמת לרוב.
קבלו סרטון קצר בו דלו רוסו חושפת את ה"חליפות" אותן תלבש לשבוע האופנה בפריז. היא מתארחת במלון הריטץ בפריז, וכך נראה חדרה...לא להאמין...
טומי טון, הצלם אשר עומד מאחורי הבלוג ג'ק אנד ג'יל הוא מעריץ מושבע של דלו רוסו ומצלם אותה בכל הזדמנות. לא מזמן קיבל טומי טון הצעה מפתה- לצלם את דלו רוסו בביתה שבמילאנו. אז מי יותר מוחצן? דלו רוסו, או ביתה שלה?!
ועוד סרטון אחד קצר לסיום. הערוץ "Fashion Television" בילה יום שלם עם הפאשיוניסטה מאחורי הקלעים של תצוגות שבוע האופנה של מילאנו. תהנו!
לאחר שציירתי סקיצות רבות ומגוונות ואספתי שלל גזרות ודוגמיות בדים, מתחילה להתגבש קולקציה. קחו את הצבעוניות בערבון מוגבל כיוון שהסורק לא עושה חסד לבדים שצבעוניותם מעט יותר רוויה.
יצרתי גם כמה אופציות להדפסות. אני הכי אוהבת את אוסף הדוגמניות של שנות ה-90, בתמונה הרביעית, שממש נראות כמו ברביות מלוטשות.
גם לוח הצבעים נראה שהיו לו ימים זוהרים יותר אבל, זה מה יש...הצבעוניות של הקולקציה מצד אחד מורכבת מפלטת צבעים מאוד עדינה ופסטלית, ומצד שני מופיעים בה גם צבעים מעט יותר עזים אשר הולמים את צבעוניות המגזינים.
והנה הסקיצות! הרעיון שעומד מאחורי הקולקציה הוא יצרת בגד אשר מעוות את פרופורצית הגוף בדיוק כפי שברבי וכמו כן מגזינים "מוכרים" לנו מציאות מעוותת של דימוי גוף. המותניים יהיו צרות ככל להאפשר, הירכיים רחבות ככל האפשר, החזה מובלט ואיברים כגון שפתיים ועיניים יהוו תוספות גרפיות לבגדים.
בסופו של דבר אמורה להיות קולקציה של 5 מערכות לבוש שמתוכה אני מוציאה לפועל מערכת לבוש אחת! אני כמובן אעדכן בהמשך על התגבשות הקולקציה...
מה לא אמרו על קן? נשי מידי, יפה מידי, שרירי מידי, שזוף מידי וכו' וכו'.
בסרט "צעצוע של סיפור 3" החליטו להציג את קן כקלישאה מהלכת. דמות תמימה, טיפשה אבל מעל לכל- אופנתית! כן, כן ידידיי, תגידו עליו מה שאתם רוצים אבל קן...כן, כן...מתלבש הרבה יותר טוב מברבי!! והנה ההוכחה...
האלטר אגו של הפרוייקט הזה היא ללא ספק ברבי- הבובה הכנועה שתמיד שואפת להראות במיטבה. אז אפשר להגיד שהפרוייקט שלי סובל ממחלה קטנה (ואמיתית) אשר מכונה Barbie Syndrome. זהו בעצם כינוי למחלה אשר תסמיניה הן רצון כפייתי להדמות לבובת ברבי וכמו כן רצון לחיות חיים דומים לחייה אשר מוצגים בפרסומות וכדומה. אני באופן אישי רואה גם במגזינים כסובלים ממחלה זו. הצורך האובססיבי להדמות לבובה הוא לא נסתר מן העין וכמו כן הצילומים באתרים האקזוטיים (שלעולם לא נבקר בהם ובמיוחד לא בבגדים הללו) אשר מוכר לנו אשליות מתוקות כגון רחיצה במי האוקיינוס השקט בשמלת קוטור של אלקסנדר מקווין, לגימת קוקטלים בצבעוניות עזה כאשר אני עונדת על צווארי את התכשיט האחרון מבית ה.שטרן ששוויו כערך ביתו של יו הפנר ו......טוב הבנתם את הרעיון...
במגזינים ישנם את כל המרכיבים אשר מוכרים לנו את הפרסונה הרדודה של ברבי:
*בגדים יוקרתיים
*דוגמניות שדופות וארוכות אשר מידותיהן אינן מתקבלות על הדעת
*בתים חלומיים
*מכוניות יוקרה
אז הרשו לי לספר לכם מעט הגדים:
ברבי נוסדה בשנת 1959על ידי אישה בשם רות הנדלר לאחר שהחליטה כי הבובות בהן הילדה שלה משחקת מייצגות בובות אינפנטליות ולא בובות בוגרות ומפותחות יותר אשר הולמות את גיל בתה. בעלה של הנדלר עבד בחברת הצעוצעים מאטל האמריקאית וכאשר הציעה לו הנדלר את רעיונה- המצאת בובה בעלת מימדים בוגרים יותר, לא נראה היה שהוא נלהב במיוחד להוציא את הרעיון לפועל.
בשנת 1956 לאחר טיול קצר לגרמניה איתרה הנדלר בובה אשר ייצגה את כל חזונה העתיד להתרחש. שם הבובה היה Bild Lilli. בובה זו נבעה מדמות אשר הופיעה בקומיקס שבועי של עיתון גרמני מקומי, היא הייתה נערה חרוצה בעלת עבודה רצינית וכמו כן בעלת שאיפות גדולות להצליח בחיים ללא עזרה של גברים! הבובה כמובן נועדה לנשים מבוגרות אך מהר מאוד ילדות צעירות החלו לשחק בבובה כיוון שהיא הגיעה עם מבחר בגדים וכך יכלו להלבישה כרצונן.
לאחר ששבה בחופשתה בגרמניה החלה הנדלר לעבוד יחד עם מהנדס על עיצובה של ברבי כאשר היא לוקחת השראה מן הבובה הגרמנית. השם "ברבי" ניתן לבובה על שמה של בתה של הנדלר- ברברה.
מובן שלאחר שדרוג הקונספט הראשוני של בובת הברבי, חברת מאטל רכשה את הזכויות על הבובה וכמו כן את הזכויות על הבובה הגרמנית וכל השאר היסטוריה.
מאז שנת 1959 ברבי עברה המון שינויים בעיקר בגלל תנועות פמיניסטיות למיניהן והורים מודאגים לעתיד ילדיהם.
מובן שלברבי יש סיפור חיים פיקטיבי לחלוטין אשר התפתח במהלך השנים, יש לה מספר רב של אחים, מאהב מסוקס בשם קן, קריירה מפוארת בכל מיני תחומים שונים ומגוונים, וכמו כל אישה ראויה ישנו גם מאהב אוסטרלי לעת הצורך אשר עונה לשם בליין.
ישנם הרבה מאוד מחלוקות בנוגע לדמות הידועה לשמצה, כאשר המפורסם מביניהם הוא שברבי מקדמת תפיסה לא מציאותית לגבי תדמית גופן של נערות צעירות אשר מוביל לחשש שנערות אלה אשר מעונינות להתחקות אחר ברבי יפתחו הפרעות אכילה.
זה הרי ידוע שמבנה גופה של ברבי איננו מציאותי כלל וכלל אך דבר זה אינו מונע מנערות תמימות לרצות להראות כך.
הנה ההשוואה בין גופה של ברבי לבין גופה של נערה ממוצעת
בשנת 1963 נמכרה ברבי בשם "Barbie Babysits"- כלומר ברבי שמרטפית. בנוסף למלתחתה העשירה היא הגיעה עם ספרון קטן אשר הסביר כיצד לרדת במשקל. הספרון הקטן והתמים לכאורה נשא משפט אחד ברור על גבי חלקו האחורי: "Don't Eat"- זה הכל! חד וחלק! לא היה מקום לטעויות. מיותר לציין שהוספקה מכירתה באופן מיידי אבל השינוי הממשי הגיע רק לאחר הרבה מאוד זמן. רק בשנת 1997 (!!!) היקף מותנה של ברבי הורחב למימדים מעט יותר הגיוניים.
מצד שמאל מותנה של ברבי טרם ההרחבה ומד ימין מותנה של ברבי לאחר השינוי.
הספרון הקטנטן אשר הוצמד למלתחתה של ברבי השמרטפית אשר נשא את המשפט המוחץ "Don't Eat"
ביולי 1992 יצאה לאור בובת ברבי מדברת. כל בובה אמרה משפטים ספורים מתוך 270 משפטים שונים אשר תוכנתו לבובות. משפט אחד ויחיד מתוך כל ה270 היה "Math class is tough". המשפט גרר עימו תלונות בקרב האגודה האמריקאית לנשים אוניברסיטאיות וכך קרה שמשפט זה הוסר לאלתר מהבובה המדברת וכמו כן "מאטל" הציעה לכל בעלת בובה שכזו לבוא להחליפה תמורת אחרת.
ב2003 החליטה ערב הסעודית לנקות ממדפי חנויות הצעצועים במדינתה את בובת הברבי בטענה שברבי אינה טועמת את ערכי האיסלאם. כמו כן טענו כי "בובות יהודיות עם לבושן הפרובוקטיבי ויציבתן המביישת מייצגות את המציאות המעוותת של תרבות המערב. עלינו להיות זהירים ולנקוט באמצעי הגנה. כתחלופה לברבי יצאה בובה בשם פולה (Fulla).
מובן שאפשר להמשיך כך שעות למנות את כל התביעות, הפרובוקציות והפארודיות.
נסכם ונאמר שברבי הפכה לאיקון תרבותי וניתנו לה הכרות רבות אשר נדירות בעולם הצעצועים: בשנת 1974חלק מטיימס סקוואר מנהטן שינה את שמו ל- Barbie Boulevard לכשבוע.
בשנת 1985 האמן אנדי וורהול צייר דיוקן מאוד מפורסם של ברבי:
בשנת 2009 ברבי חגגה את יום הולדתה ה50. האירועים הרבים כללו תצוגת אופנה מסגרת שבוע האופנה בניו יורק כאשר מעצבים רבים הציגו לראווה על המסלול בגדים בהשראת האייקון. הנה טעימה קטנה מכל מה שהתרחש מאחורי הקלעים כולל חלקים מהתצוגה עצמה.
אי אפשר לסיים בלי אתנחתא קומית. אז הנה פארודיה משעשעת על ברבי שהופיע בSaturday Night Live.
הנה שני אמנים אשר ריטוש אצלם לא בהכרח מדבר על יופי...או שכן?! אתם תחליטו...
Ryan Trecartin הוא אמן צעיר כבן 29. בעבודות אלה, טרקרטין מתייחס למרדף הבלתי פוסק אחר יופי ומתייחס לאינטרנט ככלי אשר משחיט את ההגיון הבריא שלנו. האינטרנט בעיניו מעודד את המרדף הזה כיוון שהכל כל כך זמין ופשוט קורא לנו לטעום מכל דבר- בוטוקס, סיליקון, שיזוף לא טבעי וכו' כו'. כך זה נראה בעיניו.
האמנית היפנית Fumie Sasabuchi מעבדת מחדש תצלומי אופנה ו"מנתחת" את התפישה של מבנה הגוף המשולם, לכאורה. היא יוצרת דימויים היברידיים אשר נכפית עליהם האסטטיקה של עולם האופנה אך חושפות את הכיעור ואולי בעצם את הפרצוף האמיתי של תעשיית האופנה.
יופי ושלמות (בעיקר זו שמוצגת במגזינים) הוא נושא שנוי במחלוקת. יש שיגידו כי הדבר מוערך יתר על המידה ולחילופין ישנם כאלה שבשבילם התעסקות ביופי ואסטטיקה הוא חלק בלתי נפרד מחייהם. אני נמצאת במקום ממש טוב באמצע. מצד אחד אני בזה לכפייתיות הנוראית של מגזינים בכל הקשור לאידיאל יופי, הרי יופי הוא בעיני המתבונן ולכן אני תוהה בכלל מתי מישהו קבע שעורכי המגזינים הם אלה אשר קובעים לנו מה יפה ומה לא. מצד שני, מישהו חייב להיות זה שמלכד לנו לכדי מגזין אחד את מקבץ "הדברים היפים והנכונים" על מנת שנהיה מעודכנים, אני רואה מעשה זה בגדר הצעה בלבד.
בין הדברים הבולטים ביותר בעיני במגזינים הוא הליטוש והריטוש! בצמד המילים האלה אעסוק מעתה ואילך בפרוייקט שלי.
הצורך האובססיבי של מגזינים לרטש כל תמונה ותמונה כבר הפכה למגוחכת. אני מגדירה את הליטושים האלה כ"קורבנות אופנה", כי הרי הליטוש הזה נכפה על הדוגמניות ועל הצלמים ועל עורכי המגזינים בכדי להיות "באופנה" ובעיני הם לא אחרת מאשר קורבנות לאידאלים אשר מוכתבים בחברה של ימינו. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא בפרסומת של ראלף לורן. הדמות המוגזמת הזו אכן נסרקה ממגזין אורגינלי של ווג. לא להאמין שכך מעצב על מציג את המותג שלו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מעוניינת לדבר כאן על אנורקסיה או על אי אלו הפרעות אכילה אחרות-נושא זה נלעס כבר מכל הכיוונים.
שימו לב גם לתמונה הזו, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות...
נושא הליטושים והריטושים מרתק גם במובן של יצירת דבר מה מלוטש לכדי רמת הזיוף והטעיית הראייה. ישנו צלם בשםFederico Cabrerra אשר ריטוש מבחינתו הוא כלי עבודה ליצירת רובד נוסף בעבודותיו. את התמונות הללו ראיתי בבלוג"נקודות" של יערה קידר.
סדרת תצולמים נוספת אשר תפסה את מבטי ותפסה גם בצורה הטובה ביותר את האבסורד שבליטוש לקוחה מ LOVE וצולמה על ידי Solve Sundsbo, צלם אשר ריטושים הוא ריטואל אצלו. אלסנדרה אמברוסיו, הדוגמנית אשר מצולמת כאן לא רחוקה מהלראות כך באמת אבל, אין ספק שיש כאן ביקורת נוקבת על המרדף אחר שלמות כאשר ברבי היא מילת המפתח. הנה מקבץ קטן של תמונות מתוך הסדרה המאווווווד גדולה הזו אשר מכילה 24 תצלומים.
סדרת תצלומים זו עוררה בי את ההשראה לעסוק בנושא הליטושים, שהרי אי אפשר להתעלם מהיופי של תצלומים אלו אך מצד שני הן גם קצת מעוררות בחילה. מי נראית כך?
אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מעוניינת לדבר כאן על אנורקסיה או על אי אלו הפרעות אכילה אחרות-נושא זה נלעס כבר מכל הכיוונים.
